אני תמיד מסתובב ברחוב עם עיניים פקוחות – לא סתם להסתכל, אלא לחפש. יום אחד ראיתי דלת ישנה ליד פח – משקוף סדוק, צבע מתקלף, כאילו היא נשכחה לגמרי. לקחתי אותה הביתה, ואז מצאתי עוד שתיים כאלה, זרוקות כמו חפצים שאף אחד לא רוצה. אבל אני לא רואה אותם כזבל; אני רואה סיפור שמחכה להתחיל מחדש. מהדלתות האלה בניתי תפאורה שלמה להצגת סיום של מגמת תיאטרון – שלוש מערכות, כל אחת עם נוכחות משלה.
התחלתי לשייף אותם, והאבק התעופף סביבי כמו ענן קל. הרגשתי את העץ מתחת לידיים – חלקו חלק, חלקו מחוספס, מלא סימנים של שנים שמישהו חי מאחוריו. חיזקתי את המשקופים, התקנתי בסיס תמיכה קטן לכל דלת כדי שתעמוד יציב, והפכתי אותם למשהו שיכול להחזיק במה. כשעבדתי, הרחתי את העץ הישן – ריח חזק, קצת חמוץ, שמזכיר לי את הימים שבהם התחלתי לאסוף דברים ולתת להם חיים חדשים.
כשהתפאורה עמדה על הבמה, היא לא סתם החזיקה את ההצגה – היא הוסיפה לה משהו. הקהל לא ידע שהדלתות האלה נאספו מהרחוב, אבל אני ידעתי, וזה מה שהפך את זה למיוחד. הן לא נועדו למכירה; הן היו שם בשביל הרגע הזה, בשביל הסיפור שרצו לספר על הבמה. כל פעם שאני רואה דלת זרוקה עכשיו, אני חושב עליהן – על איך משהו שנראה סיים את תפקידו יכול להפוך לחלק ממשהו גדול יותר.
טיפ לסיום:
ראיתם דלת ישנה או משקוף ברחוב? אל תעברו לידם. קחו אותם הביתה, שייפו קצת, ותנו להם תפקיד חדש – אולי תפאורה, אולי מדף. יש להם עוד מה להגיד.
השאירו תגובה