יום אחד, כשהלכתי ברחוב, ראיתי אותו – שולחן מכונת תפירה ישן, זרוק ליד פח, חבוט וחלוד, כאילו מישהו החליט שהוא לא שווה יותר כלום. אבל אני לא מסוגל לעבור ליד דברים כאלה בלי לעצור. לקחתי אותו הביתה, שמתי אותו בנגרייה שלי, והתחלתי לראות מה אפשר לעשות. העץ היה שבור במקומות, אבל מתחת ללכלוך ולסדקים הרגשתי שהוא עדיין חזק, עדיין מלא חיים. התחלתי לחזק אותו, לשייף ביד, והאבק התעופף סביבי כמו ענן דק. הריח של העץ הישן מילא את האוויר – ריח חם, קצת מתוק, שמזכיר לי את הימים הראשונים שלי עם נגרות. כששייפתי, הוא נהיה חלק שוב, והגימור בלכה על בסיס מים בגוון טיק נתן לו חום עמוק, כמו זיכרון שחוזר להתבהר.
חלקי המתכת היו סיפור אחר. הברזל היה מכוסה בחלודה, כמו שכבה של שנים ששכחו אותו. הברשתי אותו בזהירות, שייפתי עד שהוא חזר להיות חלק, וצבעתי אותו בשחור – גוון פשוט שמשתלב עם העץ כמו שני חלקים של אותו סיפור. כשסיימתי, עמדתי מולו וחייכתי. יש סיפוק גדול בלהציל רהיט – לקחת משהו שכולם ויתרו עליו ולהחזיר לו נשמה. חשבתי שהוא ילך לבית חדש, שמישהו יתגאה בו, אבל אז הבנתי משהו: השולחן הזה לא הולך לשום מקום. הוא לא למכירה, ולא משנה המחיר. הוא נשאר איתי.
אולי זה בגלל הדרך שבה הוא נראה עכשיו – עץ חלק ומבריק עם מתכת שחורה נקייה, כמו חבר ותיק שחזר מהעבר. אולי זה הרגע שבו שייפתי אותו והרגשתי שהוא מדבר אליי, מספר לי על הימים שבהם מישהו תפר עליו חלומות. אני לא יודע בדיוק למה, אבל כשאני מסתכל עליו עכשיו, אני לא יכול לשחרר. הוא לא סתם רהיט; הוא חלק ממני, עדות למה שאני אוהב לעשות – לתת חיים מחדש לדברים שכמעט נשכחו.
טיפ לסיום:
מצאתם רהיט ישן זרוק ברחוב? תנו לו הזדמנות. קצת שיוף, גימור פשוט, ואולי תגלו שהוא לא סתם חפץ – הוא סיפור שמחכה שתספרו אותו מחדש.
השאירו תגובה