כשהתחלתי לעבוד עם צמחים, הבנתי דבר אחד: הטבע לא צריך אותי כדי להילחם בו – הוא צריך אותי כדי לעזור לו לפרוח. הגישה שלי תמיד הייתה אקולוגית, אורגנית, כזו שמכבדת את האדמה ואת מה שצומח ממנה. לכן אני לא מרסס עשבים או צמחים עונתיים 'לא רצויים' עם כימיקלים.
הריסוסים האלה לא מבדילים בין מה שאנחנו רוצים למה שאנחנו לא – הם פוגעים בהכל, מזהמים את הקרקע, מחלחלים למי התהום, ולפעמים אפילו מסכנים את מי שמשתמש בהם. במקום זה, אני לוקח מזמרה או מעשבת קטנה וגוזם את העשבים ביד. אבל לא תולש אותם מהשורש – ויש לזה סיבה.
כשמשאירים את השורשים בקרקע, הם עושים שני דברים נפלאים: קודם, הם משמשים כמו צינורות זעירים שמאווררים את האדמה, נותנים לה לנשום. אחר כך, עם הזמן, השורשים מתפרקים והופכים לקומפוסט טבעי, ממש בתוך הקרקע, מזינים אותה מבפנים. את מה שגזמתי אני מפזר מעל – חיפוי קליל ששומר על הלחות ומקשה על הדור הבא של העשבים לצמוח. זה כמו לעבוד עם הטבע במקום לנסות לכפות עליו משהו.
כשמגיעים טפילים – כנימות, אקריות, או הקימחון הלבן שהוא סוג של פיטריה שמופיעה לפעמים – אני לא נרדם על המשמר. יש פתרונות טבעיים ממש במטבח: כמה טיפות של סבון כלים, קצת שמן זית, או סודה לשתייה, מעורבבים במים ומרוססים בעדינות. לפעמים אני משתמש בהגמעה, נותן לצמח לספוג את זה לאט. יש גם חומרים אורגניים תעשייתיים, כאלה שמופקים מצמחים אחרים, ואני בוחר אותם כשצריך משהו חזק יותר. הכל טבעי, הכל עדין – כי הצמחים לא צריכים רעל, הם צריכים תמיכה.
דישון זה סיפור אחר. כשאני רוצה לחזק שורשים, להגדיל תפרחת או להביא יותר פירות, אני משתמש בדשנים אורגניים – כאלה שמופקים מפטריות, אצות, או צמחים אחרים. כשאני מפזר אותם, אני מרגיש את האדמה מתעוררת; זה לא סתם חומר, זה משהו חי שמזין את הצמח מבפנים. פעם עמדתי בגינה אחרי דישון כזה והריח – אדמה רטובה מעורבת בירוק – הזכיר לי למה אני עושה את זה.
גיזום הוא עוד אמנות שצריך ללמוד מוקדם. כשהצמח עוד צעיר, אני מסתכל עליו ושואל: איך אני רוצה שהוא יגדל? מה המטרה שלו – צל, פרי, יופי? ומה המרחב מאפשר – השמש שזורחת מכיוון מסוים, הצל של העץ השכן, תוואי הקרקע?
אני מקבל את ההחלטות הקשות מראש – גוזם ענף שברח הצידה, לפני שהוא מתבסס ומבזבז את האנרגיה של הצמח. כשאני גוזם, אני שומע את המספריים חותכים, את העלים נופלים, ויש בזה משהו מרגיע, כמו לספר את הצמח מחדש.
ואז יש את הקסם של ההתחלות: השרשות והנבטות. לקחתי פעם ענף משיח בוגר, שמתי אותו במים או באדמה, וראיתי אותו פורח מחדש – ייחור שנהיה צמח עצמאי. זה עובד עם הרבה צמחים, עצי פרי והדרים. אספתי זרעים מחוביזה או גדילן, שתלתי אותם וחיכיתי – ואז הם נבטו, קטנים וירוקים, מלאי הבטחה. פעם אכלתי פפאיה, שמרתי את הגרעינים, ושתלתי אותם סתם כניסוי – עכשיו יש לי שתיל קטן שצומח לאט. אותו דבר עם מנגו ומורינגה – כל פרי שאני אוכל הוא הזדמנות לגדל משהו חדש.
אומרים שחשיפה לטבע – מה שנקרא 'מקלחת יער' – מחזקת את מערכת החיסון, מורידה סטרס, ומשפרת את מצב הרוח. אני מרגיש את זה כשאני עובד. לפעמים אני יושב על הברכיים, מנקש עשבים ביד, וזה נראה כמו עבודה סיזיפית – אבל בשבילי זה מדיטציה. האדמה חמה, הידיים מלוכלכות, והראש נרדם בשקט. כשאני קם, אני מרגיש שהגינה ואני נשמנו יחד.
השאירו תגובה